האור שמגיע אחרי החושך

בערב ראש השנה, אחרי הברכות על הסימנים, עשינו מעגל וכל אחד שיתף איזה שינוי הוא היה רוצה שיקרה השנה בחייו.

אחד הבנים שלי, אוטוטו בן 18,אוטוטו מסיים 12 שנות לימוד, אמר שהוא היה רוצה לקבל את היצירתיות שלו בחזרה. והסביר שבתחושה שלו מערכת החינוך גזלה ממנו את היצירתיות ולימדה אותו לחשוב כמו רובוט ולרדוף אחרי הדברים הלא חשובים.

הוא כעס. דיבר ממצוקת ליבו ואמר שהוא מרגיש שרימו אותו, שבזבזו לו שנים על התמקדות במה שלא חשוב, שלימדו אותו לרדוף אחרי ציונים במקום לרדוף אחרי הדברים החשובים בחיים.

הוא סיים "בכל השנים בחטיבה העליונה ובתיכון, מה למדתי שיעזור לי להצליח בחיים שלי? אני רוצה השנה להשקיע את עצמי במה שיעזור לי להצליח בחיים ולא בשום דבר אחר והדבר הראשון זה להחזיר לעצמי את היצירתיות"

מה אני אגיד לכם?

הלב שלי נחמץ על המצוקה שהוא חווה. נשמתי עמוק עמוק עמוק, הרמתי את הכוסית גבוה ואמרתי

לשנת יצירתיות.

בדרך הביתה מהארוחה, הזכרתי לו שרק בזכות זה שהוא יודע מה לא חשוב, התבהר לו מה חשוב

רק בזכות זה שהוא הלך בעיניים עצומות אחרי בעלי סמכות, הוא לומד לסמוך על עצמו.

רק בזכות זה שהוא איבד את היצירתיות, הוא יתחבר אליה ממקום מעריך.

הזכרתי לו שככה אנחנו צומחים

ושאני גאה בו על שהוא בוחר ומנהיג את עצמו מתוך עצמו.

ולא משנה כמה טעויות הוא יעשה בדרך, העיקר שתמיד ישאל את עצמו שאלות, ויטיל ספק במה שהוא למד להאמין ויבחר מחדש.

כל פעם שיבחר מחדש. עם הלב.

ככה זה בחיים, האור מגיע רק אחרי החושך.