האומנות להיפרד טוב

פעם לא ידעתי להיפרד

פעם לא היה בי כוח להיפרד בעצמי, לא היה בי כוח לחתוך וללכת. להמשיך הלאה.

פעם לא ידעתי להציב גבולות ולהגיד עד כאן, זה לא מתאים יותר. להציב גבול ולא לאפשר לאף אחד לעבור אותו, גם לא לעצמי.

לא ידעתי לעשות את זה.

לאחרים היה נדמה שאני יודעת להציב גבולות וללכת הלאה. אבל האמת היא שלא ידעתי.

ורוב הפרידות החשובות הגיעו או כשהרגשתי שהקושי הוא בלתי נסבל ושנגמרה בי הנשימה או כשהגבול הגיע מבחוץ ובכורח נשארתי לבד ונאלצתי להמשיך הלאה.

היו פעמים שאמרתי "די" או שידעתי שזה לא מתאים כבר מההתחלה אבל המשכתי, כי לא ידעתי להיפרד.

ונתקעתי שם תקופה, לפעמים תקופה ארוכה. והחיים נעצרו. לא היתה שום תזוזה. כי ככה זה שנאחזים, ככה זה כשתקועים – החיים נעצרים. כלום חדש לא קורה. כמו מוות.

ואז לאט לאט למדתי להיפרד. להסתכל בעיניים ולהגיד שלום. בהתחלה נפרדתי מתוך כעס, כי הייתי זקוקה לכעס שיעניק לי לגיטימציה וידחוף אותי החוצה.

אח"כ למדתי להיפרד באהבה ובהוקרת תודה על הטוב שהיה.

למדתי ללכת קדימה ולהשאיר את העבר בעבר.

למדתי לשחרר את הכעס ואת הפגיעות שצרבה את נשמתי.

למדתי לשחרר את הדימוי העצמי שהתעטפתי בו ולאפשר לעצמי להיות עצמי.

למדתי לשחרר את הכעס והשנאה ולאפשר לאהבה להיות.

למדתי לזהות כשדברים טובים מסיימים את תפקידם ולשחרר אותם, בלי לדעת מה יבוא במקומם.

למדתי להאמין בטוב.

אבל השיעור הגדול ביותר שלמדתי היה לסלוח. לסלוח באמת. מהלב.

למדתי לסלוח לעצמי על טעויות ועל החולשות שלי

למדתי לסלוח לאחרים על טעויות ועל חולשות שלהם

למדתי את הדרך לסלוח כך שמציאות חדשה תיווצר.

זה לא תהליך פשוט לסלוח לעצמי ולשחרר את הביקורת כלפי עצמי.

זה לא תהליך פשוט לסלוח באמת ולשחרר את האחר מלהיות האשם במצב שלי.

אבל למדתי שגם אם זה לוקח שנים, עדיף לא לוותר עד שאמצא את המקום בליבי לסלוח.

כי רק כך בסוף זה משתחרר מהלב ומתפנה מקום לאהבה.

רק כך אני יכולה להתחבר מחדש לאנרגיית החיים, לשמחה ולעצמי.

למדתי שזו הדרך היחידה להתחבר מחדש למהות הפנימית בתוכי שבוראת את כל החדש.

להתחבר יותר ויותר לכל מי שהנני.

למדתי שזו הדרך היחידה להיפתח לכל השפע והטוב הקיים.

על מה את כבר מוכנה לסלוח?

השארת תגובה